כשאת נאלמת ונעלמת או מתפרצת ותוקפת

את מכירה את זה? שאומרים לך משהוא ואת קופאת, נאלמת ונעלמת ? או מתפרצת ותוקפת? 

כשאת נפגעת ומרגישה רע, את מוצפת תחושות השפלה, שאת מיותרת, שאת חסרת ערך, שלא רוצים אותך, שנכשלת שלא הצלחת... זה מצמצם משתק אותך ומביא לתגובה אוטומטית שאת לא אוהבת בך-

כמו לקפוא, ואז את ממשיכה להתנהג כלפי חוץ כאילו שהעסקים כרגיל, אפילו מחייכת ובפנים את הרוסה. 

או שאת מתגוננת ומסבירה ומתפתלת ומרגישה שזה לא הדבר הנכון לך, 

או שאת יוצאת למלחמה ותוקפת בצורה קשה בלי שאת יכולה למתן או לעצור, זה פשוט פורץ ממך

 אז את שונאת את עצמך על כך. 

 בפנים את מרגישה הכי רע שאפשר, נפילה, סערה, כאב, חוסר אונים, כאילו את לא שווה כלום, כמו עלה נידף ונרמס. 

כך קרה לאישה צעירה שסיפור העבר בילדות שלה, בו חוותה איום וחרדת מוות מתמשכים מדמות משמעותית, חוויה שהסתירה שנים רבות, משאיר בה חותם לכול חייה. והיא כלואה בהתנהגותה המסוגרת, השתקנית והאסופה לאורך חייה, גם כשעוזבת את ארץ ילדותה למרחקים ופוגשת את אהבת חייה בישראל, דבר נמחק וממשיך להשפיע על היומיום שלה. מתוך הספר כביסה של סוזן אדם.

בטיפול חוקרים ובודקים מה מביא את האדם המסוים לחוסר אונים, מה מוביל אותו להתגוננות, לשיתוק ולתחושת איום. הטיפול נותן יותר שליטה של האדם בחייו. הטיפול מאפשר פחות הדחקה, מאפשר לראות ולגעת בחוסר האונים. לגעת בתגובות בהתגוננות של האדם ובקשיים. כשנוגעים ורואים את "המפלצת" קל יותר להתמודד, מקטין אותה ויש מה לעשות. לעתים במהלך הטיפול האדם מגדיר ונותן משמעות למצבים בהם חש חוסר אונים כמו באירוע טראומה ומצבים אחרים.

בטיפול ניתן לבדוק אפשרויות ודרכים נוספות להתמודדות, עצם זה שיש לאדם בחירה, כבר נותן תחושת שליטה.

כתבה: נירה רוסטמי עראקי