להשלים, לקבל, להרפות

אתם מכירים את זה שמשהו מטריף-מטריד-מפריע, בדרך כלל מדובר במשהו חשוב ומרכזי בחיים.

כשמתמודדים עם מחלה כרונית פיזית ונפשית אצלנו או אצל בן משפחה, הראש עובד ללא הפסק ומחפש תשובות שאין עליהם מענה כמו:

 למה זה קרה לי, לנו? מה יהיה מחר? מה יהיה איתי בהמשך?

הראש עסוק במחשבות השוואה כואבות לאייך היה קודם לעומת עכשיו,  הלב מתמלא צער על התכניות והחלומות שלא יתממשו, מועקה מציפה על כך שכול הקלפים נטרפו, יש חשש לעתיד, איך נמשיך, איך נשרוד במצב המשתנה?

המחשבות שלנו בלופ בלתי נשלט.

להיות עסוקים בשאלות אלו, זאת תגובה מאוד אנושית, כי אכן משהו מרכזי בחיים התהפך והשתבש ממש.

איזה תחושות יופיעו בעקבות מחשבות אלו?

צפוי שמצב הרוח ישתנה לרעה, האנרגיה והחיוניות תרד, יופיעו קשיים להרדם, עצבנות, וחוסר סובלנות. כאילו נוצרת בתוכנו עננה שמאפילה על היומיום. ללא ספק מצב מחשבתי ורגשי זה לא משרת אותנו אלא פוגע.

המחשבות המרובות סביב המצב מסמל שאנחנו בתוך דרך של מאבק והתנגדות למצב הקיים. עלינו לשים לב מתי המאבק הזה כבר לא עוזר ובעיקר שוחק, מתיש ומזיק לנו .

לפעמים כדי להרפות ולשחרר, צריך קודם להבין שמה שמנהל אותנו זו ההיאחזות והיצמדות בדאגה, בחשבות, ובחוסר ההשלמה והסירוב לקבל את המצב הבריאותי כפי שהוא.

כולם רוצים להשתחרר מהסבל אבל רובנו נוטים לעשות זאת בדרכים שרק מחריפות ומגבירות את הכאב, התסכול והקונפליקטים.

מה נכון לעשות?

 עלינו לשנות כיוון, להרפות ולצמצם את ההתעסקות בדבר. לנטוש את המיקוד ביסורים העצמיים ולשחרר את המרכזיות שנתנו למחשבות אלו בחיים שלנו. לפעמים זה באמת המהלך הכי עוצמתי שיש.

זה לא אומר לוותר, אלא פשוט עלינו להפסיק לנסות לשלוט במה שלא תלוי בנו. כשמשחררים את האחיזה, פתאום מתפנה מקום לדברים חדשים. כשהמחשבות הישנות חוזרות עלינו לעשות דיבור עצמי שמחזיר את החשיבה לקבלת המציאות כפי שהיא. כך גם הרגשות ישתנו, נעצים בהדרגה את היכולת שלנו להיות נוכחים בכאב, להתחבר אל הלב שלנו ללא המאבק, ללא הוויכוח וההתנגדות. נופתע לגלות שתחושת האומץ שלנו גדלה וצומחת. דווקא ההרפיה, דווקא ההסכמה להניח ולקבל את מה שקרה ואת מה שיש, פותח אפשרויות לשינוי ולצמיחה, זה האומץ הגדול ביותר.